משה ברנט לימד בחוגים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מטעם הטכניון בחיפה. את התואר השני בפילוסופיה, בהדרכתו של פרופסור יוסף אגסי, קיבל באוניברסיטת תל אביב. ואת התואר השלישי בהיסטוריה פוליטית השוואתית קיבל באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה; עם מדריכיו נמנה גם הסוציולוג וחוקר הלאומיות הנודע ארנסט גלנר. לעמוד ויקיפדיה
מטרתה של התנועה הציונית הייתה להביא לנורמליזציה של הקיום היהודי: "להיות עם ככל העמים".ישראל אינה "עם ככל העמים" שכן, בניגוד למדינת הלאום הנורמאלית, אין בה הכרה בקיומה של אומה ישראלית. על פי האתוס הלאומי הרשמי, זה המכונה "ציוני", ישראל שייכת ל"עם היהודי" ולא לאומתה הטריטוריאלית.במרכז הספר עומדת הטענה שהזהות בין הדת ללאום, כלומר ראיית היהדות כדת ולאום כאחד, והיעדרה של מדינת לאום או רפובליקה ישראלית, הן מקור עיקרי לבעיות היסוד של ישראל ולחוסר יכולתה לפתור בעיות אלו: שאלת מעמדה של הדת; היחסים בין חילונים לדתיים; שאלת מעמדם של לא יהודים, בייחוד ערבים; שאלת החוקה; אי־היכולת להכריע בשאלת הגבולות, והשיתוק בכל הנוגע ליציאה למלחמה, כל שכן לעשיית שלום. תנאי הכרחי לפתרון בעיות אלו הוא ההפרדה בין הדת ללאום, ההכרה בקיומו של לאום ישראלי בלי הבדל בין דת, גזע ומין, ויסודה של ישראל כרפובליקה, כלומר כמדינת הלאום הישראלי.האומנם קיימת אומה ישראלית? מהו יחסה של אומה זו ל"עם ישראל" ההיסטורי? מהו יחסה לתנועה הציונית? באילו תנאים תיתכן השתלבותם של לא יהודים כשווי זכויות וחובות במסגרת האומה הזו? שאלות אלו ואחרות עומדות במרכזו של הספר שלפנינו.ד"ר משה ברנט מלמד מדע במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת, באוניברסיטה הפתוחה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מהטכניון בחיפה. את התואר השני שלו בפילוסופיה פוליטית עשה באוניברסיטת תל-אביב תחת הדרכתו של פרופסור יוסף אגסי. את התואר השלישי בהיסטוריה פוליטית השוואתית עשה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה כאשר בין מדריכיו נמנה גם הסוציולוג וחוקר הלאומיות הנודע ארנסט גלנר. בין פירסומיו הספר מיהו ישראלי (יחד עם יוסף אגסי ויהודית בובר אגסי).
הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל”עניין היהודי”, אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"ברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית מתוך חשש שזו תפגע ב”חברת המופת” שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל”עניינם של היהודים”, היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.
